<h1>העיטור אות מ' מחאה</h1>
<h2>דף לט.</h2>
גרסינן בפרק המפקיד אין מורידין קטן לנכסי שבוי ולא קרוב לנכסי קטן ולא קרוב מחמת קרוב דזמנין דמחזיק ולא ידע דלימחי להו. ודוקא קטן שבוי. אמר רבא שמע מינה מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל כלומר קרוב הוא דאין מורידין דלמא אתי מחמת ירושה הא אחר מורידין דלא מצי אתי מחמת תורת חזקה כלל אפילו אם קנאה אחר שהגדיל דאי איתה ליחוש דלמא טעין משהגדיל קנאה ממנו אלא לאו שמע מינה אין מחזיקין כלל. וכי תימא בפרק שני דכתובות (י"ז:) אמאי לא פריך ולתנייה בדידיה וכגון כשאכלה כשהוא קטן והגדיל משום דהתם ליכא למימר לקחתיה ממך כשהוא קטן דליתה למכירה דידיה בקרקע כלום. ומכמה דוכתי דאמרינן מעמידין אפטרופוס ליכא למידק דהא תנן (ב"ב מ"ב.) השותפין והאפטרופין אין להן חזקה אבל גבי קטן שבוי דשמין כאריס ואריס יש לו חזקה אצטריך הכא למידק. ותמיהא לן פירושא דרבנו אבן מגש דאמר מדקאמר ולא קרוב לנכסי קטן דאתי לאחזוקי בהו ואי סלקא דעתך לא מהימן כלל למאי ניחוש לה לא בטענתא דאבוה ולא בטענתא דיליה לית ליה חזקה שמע מינה דחיישינן דילמא גדיל ולא ידע וטוען שלקחה ממנו משהגדיל. והעיד שקיבל מרבו הגדול וכלשון הזה אמר דרב הונא אינו אלא בבא בטענה שלקחה מאבי הקטן ומצוי בתשובה בכתיבת ידו. ולא בריר לן אי טעמא דקרוב אין מורידין בנכסי קטן משום דילמא אתי בטענתא דזבנה מאבוה הא אחר מורידין משום דאין מחזיקין בנכסי קטן היכא דאתי בטענה דאבוה אבל אי אתי בטענתא דנפשיה מחזיקין אם כן מאי שנא אחא דאבוה מאחא דאימא ועוד כי אתי בטענה דאבוה ליתהמן משום מגו דהא אי בעי אתא בטענה דנפשיה. והלכתא כדכתבינן וכיון שהתחיל כשהוא קטן אינה חזקה. ואיכא מאן דאמר דוקא דלא ידע האי קטן משהגדיל דאבוה הוא אבל איכא סהדי דידע דאבוה הוא אף על גב דלא טעין מינך זבינתה אמרינן מגו דאי בעי אמר כשהוא גדול לקחתיה כי אמר מאבוה זבנה מהימן. ומסתברא דוקא עד שלש עשרה שנה ויום אחד אבל משלש עשרה ואילך בטענת מכירה אין לו חזקה בטענת מתנה יש לו חזקה דקימא לן (גיטין ס"ה.) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ואמרינן התם (ב"ב קנ"ה:) ומתנתו מתנה. ואם הוא בן שלש עשרה שנה יודע בטיב משא ומתן אפילו בא בטענת מכירה חזקתו חזקה כדאיתה לעיל. המחזיק בפני אפטרופוס של יתומין איכא מאן דאמר דין אפטרופוס כדין אביהן שהרי יכול למכור קרקע להאכילן וחזקתו חזקה אם טען שלקחה מן האפטרופוס או מאביהן והתחיל להחזיק בה בחיי האב. וצריך עיון דאיכא למימר שמא האפטרופוס לא ידע שהוא של אביהן ואין מחזיקין בנכסי קטן ואפטרופוס נמי איכא למימר דלא מהימן. לרבינו אפרים היכא שהלך ראובן שהוא גדול למדינת הים ומת אביו כאן ויש לו נכסים לנכסי שבוי מדמינן להו ומורידין קרוב לנכסיו ולא מדמינן ליה לנכסי קטן דאם איתה דאין מורידין אדאמר שמואל יצא לדעת אין מורידין לימא מי שנפלו לו נכסים במדינה אחרת אין מורידין וכל שכן יצא לדעת אלא לאו שמע מינה מורידין.
<h2>דף עג:</h2>
וכן גוי שיש לו חלון בביתו על חצר ישראל ומכר הגוי ביתו לישראל יש לו לישראל לבנות כנגד החלון שקנה אותו ישראל הבא מחמת גוי ואפילו ידוע שאותו חצר קנאו ישראל מגוי כיון שאילו בא הגוי בעל החלון לדון עם אותו ישראל אין מזכין אותו בדיני גוים ובונה כנגדו כך ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי אף על גב דתרווייהו ישראל נינהו כההוא (דב"ב ל"ה:?) וכו'. ספק זה קדם ספק זה קדם דינו כדין ישראל בישראל. ודוקא כההיא דרב מרי בר רחל בסוף גמרא דאיזהו נשך (ב"מ ע"ג:) דמשכן לו גוי ההוא ביתא הדר זבנה ליה לרבא וכו' עד השתא כדיניהן עבידנא לך דכמה דלא מסלקי בוזזי לא שקלי אגר ביתא. ואף על גב דרב אלפסי לא אייתי האי עובדא מסתברא דדינא הוא וגמרינן מינה ושמעינן מינה ישראל הבא מחמת גוי שהוא כגוי, בדיניהם דגוים דיינין ליה וקבלינן סהדי גוים לזכות ישראל דהא בדינינו רב מרי בר רחל דלא יהב אגר ביתא איסור רבית איכא דהא רבא מצי לסלוקי ליה בתר שתא בזוזי דמחייב ליה לאפרועי ואמר ליה רבא כדיניהן עבידנא לך ולית ביה חשש רבית שמע מינה דבדיני גוים דינינן ליה לכל מילי כאילו אתא לקמן גוי. אלא דרבינו שלמה אמר דלית ביה איסור רבית דרבא הוא דפרעיה להו לכלהו זוזי לגוי וגוי הוה חייב. ולא נהירא לן. אלא דרבינו חננאל דאמר דרבא היה לו לפרוע עדיין המעות למרי בר רחל דאם כן מרי בר רחל למה ליה לאמטויי אגר ביתא לרבא וכו'.
<h2>דף קטז.</h2>
הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא אתא מריה קא טעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. ואיכא לעיוני אי תפיס להו ביותר מכדי דמיהן מי מצי למימר לדידי שוו לי או לא דאיכא למימר דלא אמרינן מגו אלא היכא דטענתיה דקא טעין גריעא מטענתיה דמצי טעין כגון מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן וכגון מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה והשתא פסלה (ע' כתובות י"ב. י"ג.). וכגון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דקא מרע ליה לנפשיה והכא נמי עד כדי דמיהן ולא כדי דמיהן ויותר מכדי דמיהן קאמר ולא דמיא [דהתם אי הוה (טענא טענא) [טענה טענה] אחריתי לא (מהימן) [מהימנא] והאי דמהימנא בטענתא דהשתא משום מגו דמצי[א] טענה טענה מעלייתא דלא מפסדא וקא טענה טענה דקא מפסדא אבל במגו אחרינא דאי הוה טעין טענה אחריתי הוה מהימן השתא נמי מהימן]. וצריכא עיונא במילי טובא דמגו ואין זה מקומו להאריך. וחזינא לרבינו ברוך ורבינו שמואל דמפרשי וקאמרי דאתא וקא טעין דאמרינן יותר מכדי דמיהן הוא דקא טעין ואמר ליה דאינו יכול לטעון יותר מכדי דמיהן. ומסתברא דלא טעין אלא פחות מכדי דמיהן ואמר ליה דדינא קא טעין ויכול לטעון עד כדי דמיהן דאם איתא דאינו יכול לטעון אלא עד כדי דמיהן הוה ליה למימר והרב המחבר אמר יותר מכדי דמיהן לא תפיס ולא מהימן ואם טען יותר פטור בשבועת היסת.
וצריכא עיונא דאיכא למימר כדיוקא דרבינו אלפס (ע"ע רי"ף סוף פ"ג דב"מ וברי"ף כתובות פ"ה) דאמר אחר מהימן דנפקד ואומר חד דינא אית להו דאומן נפקד הוא כדאמרינן הכא גבי אומן מי סברת המפקיד אצל חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ולא אמרינן מגו דלא היו דברים מעולם או החזרתי לך בפקדון אלא בדליכא עדים ולא ראה מיהו נאנסו יכול לטעון כדגרסינן (ע'.) בהמפקיד אצל חבירו בשטר נאמן ואומן נמי מהימן בשבועה חמורה משום מגו דאי אמר נאנסו מהימן כי אמר לקוחה היא בידי מהימן. וההוא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי (כתובות פ"ה.) דפירש רבינו אלפס משום דאין אותיות נקנות במסירה הוא דליכא למימר מגו דלא היו [דברים] מעולם בדליכא סהדי והחזרתיו לך בלא ראה ומסתברא דהתם בדאיכא סהדי דאפקידו גבה הוא דליכא מגו. ואחר דמהימן כגון ההוא בקרא דיתמי (כתובות פ"ד:) וכגון ההוא דחבל סכינא דאשכבתא וכגון חושלי (ב"מ קט"ז.) וכל מחזיקין בממון חביריהן אלא שאין בנו כח להכניס ראשינו בין ההרים הגדולים דכלהו רבוותא סבירא להו דאמרינן מגו וכן כתב רבינו חננאל דההוא עובדא בדקא מודיא דבתורת פקדון הוו גבה עד שעת תביעה ולא טענה דתבעיה מינה מחיים או בדאיכא סהדי דבתורת פקדון מטת לידה בהא ודאי אפילו טענה דתבעוה מינה מחיים לא משגחינן בה דמוקמינן לה אחזקה קמייתא אף על גב דאיתחזק ממונא בידה בחיי אבוהון עד דאתיא סהדי דמפקא ההוא מלוגא דשטרי מתורת פקדון ולא שייך בהאי מילתא לקוח הוא בידי כלל.
ואיכא לעיוני בדינא דמגו טובא. א] ולא אמרינן מגו לא במקום עדים ולא במקום קול כדפרישית לעיל. (עי' ב"ב ל"א. ול"ג.). ב] [ולא] במודה מקצת הטענה שאם הלוהו בעדים היה יכול לומר פרעתי ושלא בעדים לא היו דברים מעולם וטעמא משום דאשתמוטי קא משתמיט ליה כדרבה (עי' ב"מ ג'. וש"נ). ג] ולא בכל מקום שיש עדים או ראה (עי' לעיל). ד] אי נמי במקום דהאי טענה דקא טעין מחזי כשקרא וכגון שטרא דלגובינא קאי דלא מהימן למימר שטרא ארכס לי משום מגו כדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ ק"י.) ופרשת[י] בפותיקי. ה] וכגון היכא דאיכא עד אחד כגון נסכא דרבי אבא (ב"ב ל"ד.) דאיכא חד סהדא דמחטף חטפה מניה ולא אמרינן מגו דאי בעי אמר לא חטפי ונאמן בשבועה כי אמר אין חטפי ודידי חטפי מהימן דכיון דאיכא חד סהדא ליכא למימר מגו והיינו דקאמר ליפטריה משום האי מגו איכא חד סהדא. והא דגרסינן בכתובות (פ"ד:) בההוא בקרא דיתמי דתפוס תורא מיניה בעל [חוב] אמר מחיים תפיס ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסיה ואמרינן מגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם והתם הא איכא בקרא דהוי כחד סהדא ואמרינן מגו. וצריכא עיונא. ואיכא לעיוני ולמימר אמאי לא רמינן עליה שבועה דעד אחד. ו] ולא אמרינן מגו אלא לאוקומי ממונא ז] או לאוקומי שטרא אבל לאפוקי ממונא לא. ח] ומסתברא דאפילו לאפוקי ממונא אמרינן מגו היכא דמצי טעין טענה דלא מפסיד מידי וקא טעין טענה דמפסיד כההוא מגו אמרינן וכגון בההוא מגו דמוכת עץ אני תחתיך (כתובות י"ב:) דאית לה מאתן או דלא מפסלא נפשה לכהונה והשתא קא טענה טענה דמפסדא או דקא מפסלא אבל היכא דלא מפסיד לא אמרינן מגו לאפוקי ממונא.
והיינו דגרסינן בירושלמי בפרק שבועת הדיינים (שבועות פ"ו ה"א) במודה מקצת כשהלוהו בעדים אבל הלוהו שלא בעדים יכול לומר הלויתני ונתתי לך מחצה אמר רב יודה אין אומרים בממון מאחר דו יכיל למימר לא הלויתני יכיל למימר נתתי לך מחצה וגבי שכיר גרסינן (שבועות פ"ז ה"א) אמר רבי אלעזר כשתבעו בעדים אבל תבעו שלא בעדים יכול למימר ליה שכרתיך ונתתי לך שכרך אמר רבי יודה אין אומרים בממון מאחר דו יכיל למימר לא שכרתיך יכיל למימר ליה שכרתיך ונתתי לך שכרך. וליתה לדרבי יוחנן כדפסקי רבוותא בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה:). ובפרק שבועת העדות (שבועות פ"ד ה"ה) הרגת את שורי וקצצת את נטיעותי והלה אומר איני יודע חייב אתה אמרת לי להרוג אתה אמרת לי לקצוץ הולכין אחר רוב הנטיעות מהו אחר הרוב אין הוה תוריה נגחן או נטיעותיו בטילות הוא אמר ליה אמר רבי יודן אין אומרין בממון מאחר דו יכול למימר ליה אתה אמרת לי אף על גב דו אמר ליה לא הרגתי ולא קצצתי פטור שמע מינה דלא אמרינן בכל דוכתא מגו כדאמרינן (כתובות ט"ז.) ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו נאמן ואמרינן התם בהאי מגו דהתם מודינא לך בהאי מגו דהכא פליגנא עלך ומאי שנא וכו'.
